המחקר נעשה עם קריפטוגרפים מ-UC San Diego ומ-Inria. הממצא הראשון נוגע לחתימות דיגיטליות בפורמט PKCS#1 v1.5, שמשמש בין השאר בממשק PKCS#11 של רכיבי אבטחת חומרה (HSM): כשהתוקף שולט בערך בחצי מהבלוק החתום או יותר, הריפוד (padding) לא מוסיף הגנה. בניסוי סגור, שני סוכנים חזרו על התקפת זיוף אקדמית קודמת והפחיתו את זמן המעבד פי 3.5, ל-391 שנות ליבה במקום 1,380, בפחות מארבעה ימים ועם כ-20 הודעות מהחוקר.
הממצא השני הוא אלגוריתם שמוזיל בממוצע פי 30 את פירוק כל מפתח נוסף באורך 1024 ביט, אחרי חישוב ראשוני יקר. זו הערכה תיאורטית, והשיטה לא מומשה. לפי החוקרים, התקפת החתימות לא חושפת את המפתח הפרטי, דורשת כ-4 מיליארד בקשות חתימה מראש ולא עובדת מול רכיבים שמבצעים גיבוב (hash) להודעות בעצמם.
"אי אפשר להתייחס לקושי קריפטוגרפי כהנחה קבועה", אמר פושמיט קוהלי, סגן נשיא ב-Google DeepMind. ארגונים שעדיין משתמשים במפתחות RSA של 1024 ביט, למשל במערכות ישנות, צריכים לעבור למפתחות ארוכים יותר.